החלטה בתיק בש"א 118/06

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בתיק עב 1345/05 (מותב בראשות כב' השופט הראשי מיכאל שפיצר ונציגי הציבור שלום שמלה ואורן אהרוני). פסק הדין ניתן ביום 8.12.05 והומצא לב"כ המבקשת ביום 18.12.05, כך שהמועד להגשת הערעור (בשים לב לכך שבחודש דצמבר הוא בן 31 ימים) היה ביום 17.1.06. הבקשה להארכת המועד הוגשה ביום 18.1.06.

2.      נימוקי הבקשה הם:

2.1.   ב"כ המבקשת סברה בטעות כי המועד האחרון להגשת הערעור הוא 18.1.06 משום שלא שמה לב לכך שחודש דצמבר הוא בן 31 ימים ולא 30.

2.2.   ביום 17.1.06 אושפז חמה של ב"כ המבקשת, לאחר שעבר אירוע מוחי בעקבות ניתוח. במהלך כל אותו היום, שהתה ב"כ המבקשת בבית החולים לצד חמה בהמתנה לבירור מצבו הרפואי.

2.3.   הערעור היה מוכן להגשה כבר ביום 17.1.06, אך בשל מצבו הרפואי של חמה של ב"כ המבקשת, כאמור, לא הוגש הערעור באותו היום.

2.4.   האיחור בהגשת הערעור הינו בן יום אחד בלבד.

3.      המשיב התנגד לבקשה, מנימוקים אלה:

3.1.   המבקשת לא שלחה את התצהיר המצורף לבקשה אל המשיב. עובדה זו מהווה התחמקות נוספת בסדרת התחמקויות של המבקשת במהלך ניהול ההתדיינות שבין הצדדים, אשר נועדה לפגוע בזכות הקנין של המשיב.

3.2.   המבקשת לא הגישה את ערעורה בצירוף לבקשה להארכת מועד, למרות שחלפו יותר מ-30 ימים מאז הגשת הבקשה להארכת המועד.

3.3.   המבקשת לא פירטה את נימוקי ערעורה בבקשה, או את סיכוייו.

3.4.   המבקשת אינה מכבדת את החלטות בית הדין הקודמות, ועל כן אין לאפשר לה לפנות לערכאה נוספת.

3.5.   בפסיקה נקבע פעמים רבות כי טעות של עו"ד אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד.

3.6.   אין לקבל את הערעור גם לגופו של ענין.

4.      אקדים ואומר כי אין ממש בטענות המשיב לגבי אי צירוף התצהיר ואי הגשת כתב הערעור עצמו. המבקשת הגישה את בקשתה לבית הדין בצירוף תצהיר ובצירוף כתב הערעור.

5.      על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן - תקנות בית הדין) המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא שלושים יום מן היום שבו הומצא למערער פסק הדין. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה " מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא .

6.      אכן, בעבר, ההלכה היתה כי טעות של בעל דין או של בא כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, כפי שנפסק במספר פסקי דין של בית המשפט העליון : "כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה ..".

7.      בנסיבות המקרה הנדון, נראה לי שיש לראות את טעותה של ב"כ המבקשת כ"טעות אופרטיבית", העשויה להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור. ואכן, עוד לפני שנים רבות הכיר בית המשפט בטעות בספירת הימים של עורך דין, אשר סבר בטעות כי בחודש מרץ 30 ימים ולא 31, כטעם מיוחד למתן ארכה (ב"ש 31/58 עזבון שמריה הבר נ' קולנוע שעריה, פ"ד יב 897).

8.      יותר מכך, בהתאם להלכה הנוהגת בבית דין זה, יש לפרש את הוראתה של תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה "מתוך גישה סלחנית ההולמת את ייעודו של בית הדין לעבודה". גישה סלחנית זו של בית הדין תועיל למערער רק אם יעלה בידיו להוכיח כי " הסיבה לעיכוב מקורה, לפחות בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתו "(דב"ע נג/95-9 אליעזר גת נ' הבנק הבינלאומי הראשון ,פד"ע כה, 552, 557, עא"ח (ארצי) 1021/04 אוורור והנדסה בע"מ נ' הלנה פבזנר ואח' (מיום 10.2.05)). לטעמי, נסיבות המקרה שבפנינו, בהן חל אירוע מצער ובלתי צפוי דוגמת נפילתו של בן משפחה למשכב, מהוות נסיבות חיצוניות שמחוץ לשליטתו של המערער, ויש מקום להפעיל את גישתו הסלחנית של בית הדין, במיוחד בהתחשב באיחור המזערי בן יום אחד בלבד ובכך שלא הוכחה הסתמכות של המשיב.

9.      באשר לטענה כי גם לגופו של ענין למבקשת סיכויים נמוכים לזכות בערעורה, הרי שלא מצאתי כי מדובר בהעדר סיכוי המאיין את הטעם המיוחד האמור.